משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ב׳:ז׳

7 לכל שלושת הפרטי במשנה מקבילות מלאות או חלקיות, אך לחידוש שאלו דברים שאמר לפני רבי עקיבא בשם רבי יהושע ורבי אליעזר, אין מקבילה.

8 שלשה דברין אמרו לפני רבי עקיבה שנים משם רבי אליעזר ואחד משם רבי יהושע – לא נאמר מי הם שאמרו את הדברים. רבי עקיבא למד גם אצל רבי אליעזר וגם אצל רבי יהושע. וכנראה שמי שסיפק לו מידע חדש שלא הכיר מחכמים אלו ראו בכך משהו מיוחד. שנים משם רבי אליעזר – הראשון: יוצא אשה בעיר שלזהב– במשנת שבת פ"ו מ"א שנינו ההיפך שלא תצא אשה בעיר של זהב. הבבלי שואל: "מאי בעיר של זהב?", ומשיב: "ירושלים דדהבא" – 'ירושלים של זהב' שבת נט ע"א. מדברי הבבלי עולה שעיר של זהב הוא תכשיט של זהב ועליו ציור של ירושלים. בירושלמי הלשון שונה מעט: "כגון ירושלים של זהב", מכאן שהיו תכשיטים ועליהם ציורים של עיר מסוימת, וירושלים הנזכרת במשנה היא רק דוגמה להם. תכשיט זה מוכר לנו היטב. מדובר במעין כתר של זהב ועליו ציור סמלי של חומת העיר. באחד מן הפסיפסים שנתגלו בבית שאן, מונח כתר מעין זה על ראשה של טיכי אלת העיר איור 2. בפירושנו למשנה זו במסכת שבת הרחבנו בהסבר על תולדות התכשיט. אין ספק שהתכשיט עיר של זהב לא היה נפוץ בציבור ושהוא נועד לנשים עשירות במיוחד. ההסבר שהנשים החשובות נחשבות למקפידות יותר בהלכות שבת מתאים אולי לאווירה בבבל, אך ספק רב אם הוא הולם את התנאים בארץ ישראל, שעשיריה לא היו דווקא מבאי בית המדרש.

9 מה שורש המחלוקת לגבי אישה היוצאת בשבת עם תכשיט זה. המפרשים מעמידים שני עקרונות. האחד שהתכשיט איננו מחובר, ואם הוא מחובר לבגד הוא חלק ממנו. בכך ודאי לא מדובר במשנתנו הרי התכשיט עומד לעצמו. מותר לצאת בתכשיט בשבת אלא שחששו חכמים שהאישה תוריד אותו מראשה כדי להראותו לשכנותיה. לכן החמירו באישה מבאיש. כדברי הירושלמי "תכשיטין למה הן אסורין א"ר בא על ידי שהנשים שחצניות והיא מתרתן להראותן לחבירתה והיא שכיחה ומהלכת בהן ד' אמות" ירושלמי שבת פ"ו ה"א, ז ע"ד. התלמוד מבטא אפוא בהלכה את הערכתו לדרך ההתנהגות של נשים ולסיבתה. הבבלי מדגיש יותר את חשש הטלטול שמא התכשיט יפול או יאבד מאחיזתו.

10 לפנינו דברים שהובאו למשנת עדיות. לפני רבי עקיבא. משנתנו גופא היא ניסוח המבוסס אולי על מקורות קודמים, אך לא על המקורות שבידינו. אדרבה עושה רושם שהתוספתא למשנת שבת משתמשת בתוכן של משנת עדיות. בכך גם מוסבר הצירוף המוזר – רבי מאיר ורבי אליעזר מוצגים כחולקים זה עם זה למרות פער הדורות ביניהם. אבל אין זו מחלוקת ישירה בין תנאים מדורות שונים, אלא מקור אחד המציג מחלוקת מדור אושה, בתוספת הבאה בפרפרזה מהמשנה שלנו, שכבר הייתה מונחת לפניו. לפנינו עוד דוגמה לחופש היצירה של העורכים. הם אינם מחדשים דעות אך מציבים את הדעות הידועות בהקשר מעט אחר מבחינה סגנונית. משנת שבת מקבילה אפוא למשנתנו וחולקת עליה, והתוספתא בשבת מלקטת את המידע מכל המשניות הקדומות שהיו לפניה.

11 ומפריחי יונים פסולין מן העדות–זו משנה ידועה במסכתות סנהדרין פ"ג מ"ג ושבועות פ"ז מ"ד, והד לה במסכת ראש השנה פ"א מ"חובתוספתא סנהדרין פ"ה ה"ב: "מפריחי יונים, זה הממרא את היונים, אחד היונים ואחד הממרא שאר בהמה וחיה ועוף. לעולם אינו יכול לחזור בו עד שישבר את פגימיו, ויחזור בו חזרה גמורה". הבבלי מציג שני הסברים: מדובר בעורכי תחרויות של יונים, או באלו המנסים למשוך לשובכיהם יוני תרבות סנהדרין כה ע"ב. ההסבר הראשון זהה לזה שבתוספתא וחזרתו בתשובה היא כשישבור את פיגומיו, המשמשים בסיס להמראת היונים לתחרות. ודאי ששני ההסברים נכונים מבחינה הלכתית, כלומר שני הסוגים פסולים לעדות, אבל מבחינה חברתית מסתבר שהמשנה עוסקת בעורכי תחרויות יונים שכן זו הייתה תופעה מצויה יותר. מכל מקום, אם הפסילה נובעת מחשש גזל אזי יש לפסול גם מי שעושה זאת באופן זמני וכעיסוק שולי. ברם, כפי שראינו, בפירושנו לסנהדרין פ"ג מ"ד רבי יהודה מסביר שמדובר רק בעבריינים שפרנסתם מהמעשה הפסול. על כן נראה שלפחות לפי רבי יהודה מדובר במארגני משחקי מזל ותחרויות בין יונים. הלכה זו חושפת פן מעניין של שולי החברה היהודית, מן הסתם בערים הגדולות, אוכלוסייה שפרנסתה הייתה על ארגון משחקי מזל.

12 משפט סתמי זה עוסק בנושא אחר לחלוטין מקודמו. והוא משולב בשלוש משניות שבכולן רשימה ארוכה יותר של פסולים: "אלו הן הפסולין: המשחק בקוביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירים לה". הרשימה הזהה מוצגת בשלושה הקשרים שונים:

13 1. מסכת ראש השנה פ"א מ"ח לעניין פסולי עדות לראש חודש.

14 2. סנהדרין פ"ג מ"ג פסולי עדות בכלל.

15 3. שבועות פ"ז מ"ד חשודים על השבועה ואז זה שכנגדו נשבע ונוטל.

16 בכל אחד מההקשרים מעט תוספות לרשימה. ברור שלפנינו אותו מקור, אך בכל אחד מהם העורך הוסיף מעט. במשנת סנהדרין הוא מרחיב בנושא סוחרי שביעית, וכן בדברי רבי יהודה שפסולי עדות הם רק אלו שמקצועם בכך. בראש השנה נוספו העבדים וכן עניין האישה.

17 התלמודים מתחבטים מדוע אין העבדים נזכרים ביתר המשניות, ומדוע לא נזכר הגנב והגזלן שהם פסולי העדות המקוריים. בפירושנו למשניות הצענו שהרשימה המקורית באה ממסכת ראש השנה. באמת אלו אינם ממש גזלנים, ונפסלו רק לעדות החודש משום שאינם מכובדים דיים לעדות בנושא ציבורי כמו קידוש חודשים. העבד הנזכר הוא עבד משוחרר שגם הוא נפסל בגלל היעדר כבוד ראו פירושנו למשנת ראש השנה פ"א מ"ז. מכאן הועבר איסור עדות של עבדים, ליתר הנושאים השגרתיים. אך העברה זו איננה מלאה שכן לסתם דיני ממונות הם בעצם כשרים עבד משוחרר הוא גר וגרים כמובן כשרים לעדות. במשנתנו המשפט מנותק מכל הקשר ואפשר שהוא עוסק בעדות החודש בלבד. ברור שהמקור למשפט איננו משנתנו שכן המשפט סתום ולכן יש להסביר שהוא בא מאיזה שהוא הקשר אחר אולי מאחת המשניות שציינו, או מהקשר אחר.

18 ואחד משם רבי יהושע – אמרו לפני רבי עקיבא משם רבו השני רבי יהושע. השרץ בפי החולדה ומהלכת על גבי כיכרות שלתרומה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור – זו משנה מפורשת במסכת טהרות פ"ד מ"ב. קל להסביר את המשנה כדעת רבי יהודה, במשנה הקודמת במסכת טהרות פ"ד מ"א שלטומאה אין מקום, ולכן ספקה טהור. אפשר גם לייחס את ההלכה לתפיסה שמי שאין לו דעת להישאל ספקו טהור, ואז משנתנו אינה תלויה במחלוקת שבמשנה הקודמת בטהרות. ברם, הדמיון בין השרץ והמפתח מלמד כי אנו עוסקים באותו נושא כמו משנה א בטהרות שם. יתר על כן, גם משנה ג בטהרות שם עוסקת באבחנה אם יש לטומאה מקום או לא, ולפיכך עדיף לפרש את המשנה בטומאה עוברת, ולכן ספקה טהור. משנת טהרות היא כשיטת רבי יהושע במשנתנו וכן בבלי, חולין ט ע"ב. מהתוספתא למשנתנו משמע שיש בדבר מחלוקת: "אחד משום רבי יהושע השרץ בפי חולדה, וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע, רבי אליעזר מטהר ורבי יהושע מטמא, וחכמים אומרים ודאי טמא ספק טהור" עדיות פ"א הי"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 456. לכאורה עמדתם של חכמים תמוהה: וכי יש שאלה האם שרץ שוודאי נגע בכיכרות מטמא? אלא שיש להבין את עמדתם על פי התוספתא למשנת טהרות:

19 שרץ בפי החולדה ומהלכת על גבי ככרות של תרומה, הנוגע ספק חי ספק מת, רבי מטמא, שחזקת שרצים מתים בפי חולדה, וחכמים מטהרין. במה דברים אמורים, בזמן שנטלתו והלכה לה. אבל אם מצאו מת בפיה טמא, אם ראוהו חי בפיה אף על פי שנמצא מת בפיה טהור. רבי שמעון בן אלעזר אומר שרץ בפי נחש, מהלך על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע, ספיקו טהור, שכן דרך נחש להיות מגביה את צוארו ומהלך פ"ד ה"ה-ה"ו, מהד' צוקרמאנדל עמ' 664-663.

20 התוספתא עוסקת בסוג אחר של ספק, ספק אם השרץ מת, ולכך מתכוונים חכמים בתוספתא עדיות: אם השרץ ודאי מת וספק אם נגע בכיכרות הכיכרות טמאים כרבי אליעזר, אבל אם יש שני ספקות, האם השרץ חי והאם נגע בכיכרות – הכיכרות טהורים, כרבי יהושע.

21 אם כן משנה ג בטהרות שם היא כמשנת עדיות, וכדעת רבי יהודה במשנת טהרות פ"ד מ"א וכדעת רבי יהושע בניגוד לרבי אליעזר. תמוה הוא שרבי יהודה חולק על רבו המובהק רבי אליעזר.

22 את דברי רבי יהודה אין לנו לפרש אלא על רקע האבחנה שבמשנה ג ש"יש לטומאה מקום". ברם, ייתכן שאת יתר העמדות והפסיקות במשניות א-ב אין צורך לפרש על רקע כלל משפטי אלא להפך, כניתוח מקל של הנסיבות. ודאי שכך יש לפרש את דברי התוספתא מדור רבי: "שחזקת שרצים מתים. . . ", "שכן דרך נחש. . ." שם. שני אלו ניסוחים של הנסיבות הסבירות, ללא היזקקות לכלל משפטי. אין כאן הלכה קדומה המתחשבת בנסיבות וכלל משפטי מאוחר, שכן הניסוח הנסיבתי הוא מדורם של רבי ורבי שמעון בן אלעזר דור אחרון לתנאים.

23 המשנה משקפת התעלמות מתנאי ההיגיינה כפי שהם מקובלים היום. שרץ בפי החולדה שנגע בכיכרות אינו מעורר גועל נפש, אלא רק בעיה הלכתית. מן הסתם אין המשנה משקפת את תחושותיהם של המתבוננים במחזה אלא מתמקדת, כדרכה, בשאלות ההלכתיות.

24 אותו נושא נדון גם במשנה הבאה בטהרות פ"ד מ"ג, ובפירושנו שם עסקנו בחומרים של משנה ג' שהם שונים מאלו שבמשנה ב' ובמשנתנו.

25 רבי עקיבא היה מהחכמים המשפיעים ביותר על עיצוב משנתנו. הרבה מימרות מסרו לפניו משמם של רבי אליעזר ורבי יהושע. משנתנו מונה רק שלוש, ואיננה מונה מסורות אחרות כגון

26 הכשר מבוי – בית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הלל אומרים לחי או קורה. רבי אליעזר אומר לחיין. משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא או בלחי או בקורה. על מה נחלקו, על רחב מארבע אמות ועד עשר. שבית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הלל אומרים או לחי או קורה, אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו עירובין פ"א מ"ב.

27 וכן: "עור שסכו בשמן של שביעית – רבי אליעזר אומר ידלק, וחכמים אומרים יאכל כנגדו. אמרו לפני רבי עקיבא אומר היה רבי אליעזר עור שסכו בשמן של שביעית ידלק, אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו" שביעית פ"ח מ"ט, ובדומה לה המשנה הבאה שם ומשניות וברייתות אחרות. משנתנו איננה מונה אפוא את כל מה שנאמרלפני רבי עקיבא, כשם שאיננה מונה את כל מחלוקות הלל ושמאי ותנא ושייר.